פטריות אדומות. פיג’מות עם פטריות אדומות. האשה נופלת ראשונה. ושני הילדים. הוא עובר ומוודא שאיש אינו נושם. ראשיהם מופנים כלפי מעלה, עיניהם מתות. רק לאחר שהתמונה כולה מסתדרת היטב במוחו, הוא מתיישב בכבדות בכסא שבמטבח. הוא פוער את פיו ומכניס את לוע האקדח פנימה. הירייה מנפצת את התמונה. זה מסך שמיטשטש לפתע. לא, זה סרט. זו מציאות.

**

היא כועסת על עצמה. אם היתה יוצאת מוקדם יותר, היתה מספיקה לחמוק מהפקקים בכביש הראשי. היא מקללת. מכה בהגה. מאחור, בכסא הפרחוני התכלכל, מנמנמת תינוקת בהירת שיער. עוד מעט נגיע, עוד מעט נגיע, היא אומרת בעיקר לעצמה. ואז יש זמזום טורדני וזו שיחה מהעבודה. היא ידעה שתגיע, כל כך ידעה. ואז היא שופעת התנצלות והסברים. כן, כבר, מייד, ודאי, זוכרת, אין מה לדאוג.

היא לא חשה את הניתוק. מוחה מרחף בין הניסיון לנהוג במכונית לבין חרדותיה על גורל העבודה. בין לבין, בחור השחור הקטן שנוצר שם, מופעל מתג זעיר. משהו ניתק, והוחלף.

כשהיא יוצאת מהרכב הכסוף, כחצי שעה מאוחר יותר, בריצה על עקביה לעבר הבניין, התינוקת כבר איננה קיימת עבורה. היא התאדתה למקום מעורפל בזכרונה. היא רצה אל הדלתות המסתובבות, כשלמטה בחניון, התינוקת מתעוררת ובוכה. היא נמצאת לבדה ברכב. באפלה. בכייה מרעיד את התמונה שוב, כמו גלי ים. היא נעלמת.

**

ואחריהם באים עוד. קשיש עם הליכון, שבמהלך חציית כביש שוכח לגמרי היכן הוא נמצא. עד שהמשאית פוגעת בו ומטיחה את גופתו עשרות מטרים באוויר. נהג של הסעת תלמידים שחוצה צומת באור אדום ומביא לתאונה מחרידה. הוא יאמר לשוטרים שוב ושוב בדמעות שהיה משוכנע שהאור ירוק. שמשהו פשוט… התבלבל לו. הוא לא מצליח להבין. הוא בוכה. על הכביש מוטלות, מכוסות, גופות של תלמידי בית ספר.

התקשיתי לנשום. השולחן הסתחרר מולי.

“מה… איך הם…” ואז אני נזכר במשהו. “התינוקת באוטו, מישהו חייב להציל את התינוקת! היא לבד ב…”

“היא מתה”. קולו יבש.

“אבל.. האיש שרצח את כל המשפחה שלו.. את הילדים שלו…”

“זה קרה לפני כמה שעות. המשטרה כבר שם. ממה שאני מבין, הם מכנים את זה תיק סגור. אין באמת מה לחקור”.

 רק עכשיו היכתה בי לראשונה העובדה שמדובר באירועים אמיתיים. “מה עשית לי? איך הראית לי את זה?”

ידיו היו מונחות כעת בחיקו. “בוא נאמר שלחברה שלי יש גישה לאמצעי אחסון מידע… מתקדמים. מה שראית היה.. נקרא לזה מצעד הלהיטים מתוך העבודה שלי ביומיים האחרונים”.

“מי אתה?”

“שאלתי אותך אם אתה אדם מאמין. מי אתה חושב שאני”.

“השטן. מלאך המוות”.

הוא השמיע שוב את קול הצניפה. זה אכן צחוק. “תמיד הפתרונות הצבעוניים האלה, הבוגימן שהמצאתם כדי להצדיק את הכל. זה לא אני, אדוני, זה האיש הרע הזה הכריח אותי לעשות. זה לוציפר, בעל-זבוב, האל ההוא או האלה ההיא – רק לא אני”.

והוא לחש: “זה אני. רק אני, ג’רי. אני לוחץ על הכפתור”.

“כפתור ש… גורם לאנשים להשתגע? להפוך לאלימים?”

“לא בדיוק. דמיין את המוח האנושי כמרכז מסובך להפליא של דרכים, כבישים ושבילים שמחוברים זה לזה. והמידע נע במהירות דרך הנתיבים השונים, וגורם לפעולות השונות שלנו. אני רואה את התפקיד שלי כסוג של ויסות תנועה על פי דרישה. כאשר זה עולה, אני פשוט מנתק את אחד הנתיבים האלה, ומפנה את התנועה לאזורים אחרים. נניח, גורם לאדם לשכוח את האהבה שהוא רוכש לבני משפחתו ומעלה את רמת האגרסיביות שלו כלפיהם. או גורם להורים לשכוח את ילדיהם לטובת פעילות אחרת, או לנהג לשכוח היכן הוא נמצא”.

“אתה הורג אנשים. אתה רוצח”.

“יש ימים לא פשוטים בעבודה, זה נכון. אבל אני רואה את התפקיד יותר כחלק מיצירת איזון מתבקש. הרמוניה וכאוס גרים באותה שכונה, אתה יודע. לכל אחד יש את תפקידו בניסוי הזה”.

“ניסוי? ניסוי? על מה אתה מדבר? איזה ניסוי מצדיק רצח של חפים מפשע? של ילדים?”

“הבט סביבך”, הוא אמר, ברטינה שנשמעה כתחילתה של סופת רעמים. “לא שאלת את עצמך אף פעם שאלות על הקיום האנושי?  למה כל הדמויות שסביבך נעות ופועלות? מה התכלית? או ששוב תיגרר לאחד האלים הנוחים שהמצאתם לכם, כדי לתרץ כל מה שקורה? האמת היא שהתשובה פשוטה הרבה יותר. מה שאתם מכנים המין האנושי הוא המקום שבו אנחנו מבצעים ניסויים בקנה מידה נרחב, בודקים כל העת דברים ומפתחים שורה של אמצעים. מוות הוא דבר אקראי לחלוטין, עבורנו. הוי, למה אבי נפטר מסרטן, למה אחותי נדרסה. למה אשתי הרעילה אותי. אתם חייבים סיבה והצדקה לכל דבר. הניסיון למצוא קשר, למצוא משמעות. אבל לחלק גדול מהמקרים האלו אין כל משמעות. הם אירועי מבחן, שנועדו לסייע לנו”.

“למה? לאיזו תכלית?”

הוא לגם מכוסו הרב תכליתית. “אני רק המנתק. זה לא שמספרים לי הכל. אני מתמקד בכל מקרה, בנקודת הזמן המדויקת, כדי לייצר את האפקט שנדרש. הם עושים את הפענוח, את הסקת המסקנות”.

אני שם לב לפתע שהפסקתי לנשום לפני כעשר דקות. אני מנסה שוב. הריאות חורקות. “אני יכול לרוץ עכשיו החוצה. למצוא שוטר, לספר לו הכל”.

הוא הינהן.

“ללכת לתקשורת”. הרמתי את הטלפון מולו. “לצלם אותך. להזהיר את כולם”.

“היי, בנאדם”, הוא נשמע עייף, “אני רק המנתק. אני לא קובע מדיניות. וזה לא שתזכו להיפגש בימי חייך עם אלה שכן מחליטים. כלומר, לא במאות השנים הקרובות, ככל הנראה”.

הוא קרץ. ופתאום היתה תחושה נוראה במעמקי הקיבה שלי, כזו שלא קשורה רק לאלכוהול זול.

“אתה חיפשת אותי. אתה באת לדבר איתי. זה לא מקרה שהתיישבת שם”.

הוא מביט בי בשתיקה.

“למה?”

“אתה אדם מאמין, ג’רי?”

שוב השאלה הזאת. “הלכתי לבית ספר קתולי, אם זה מה שאתה שואל. אבל אלוהים ואני התרחקנו בעשורים האחרונים. אני לא חושב שראיתי כנסייה מבפנים כבר… כמה עשרות שנים. אבל מה כל זה קשור לעניין? למה זה חשוב?”

“בוא נאמר”, הפטיר, “שגם אני אדם מאמין. מאמין בשינוי. לא כולם אצלנו מאמינים באותה מטרה. יש כאלה שחושבים שצריך לפעול אחרת. שהניתוק הוא פעולה אכזרית מדי שאין עליה פיקוח חברתי הולם. יש כאלה בינינו שהצליחו לשכנע אותי. ואני מנסה לפעול, מבפנים, כדי לשנות. כדי לתקן”.

העיניים הנעוצות בי התרככו.

“אתה יודע כמה זמן לוקח להכשיר מנתק, ג’רי? אתה יודע כמה זמן לוקח להביא אותך לרמת האיפוק הנפשי הנדרשת? גם במונחים שלנו מדובר בתקופה ארוכה מאוד. אין הרבה מאיתנו. אנחנו ספורים, ומפוזרים ברחבי הכדור שלכם. רשימה קטנה ואיכותית של מנתקים, שפועלים בהתאם להנחיות שהם מקבלים, מהקולות שמחליטים למעלה”.

ואז, במפתיע, מבלי כל התרעה, הניח שוב את ידו על זרועי.

והם חולפים מולי. אני רואה צעיר משופם, יושב בבקתה ביער באונטריו. ואחריו סינית קשישה בחנות סדקית, ואז זוג תאומים גרמנים עם משקפיים עגולים. וסרג’נט ותיק במארינס, ומורה מזוקן בחוף השנהב. לכולם יש את העיניים השחורות והשקועות האלו שלמדתי להכיר בשעה האחרונה. עיניים שראו הכל. עיניים של אנשים שלחצו על הכפתור.

“אלה כולם”, הוא לחש. “יש לך את כולם בראש עכשיו”.

נשענתי אחורה. כוח המשיכה התפוגג.

“תתרחק”, אמרתי בקול צרוד, מנסה לקום, “אני יוצא מכאן. אני הולך”.

“כן”, אמר, “אתה הולך”.

הוא האדם היפה ביותר בעולם. אני קשור אליו יותר מאשר לכל בן משפחה שאי פעם היה לי. אני חייב לעשות משהו עבורו, ומהר. אני חייב להראות לו כמה אני מוכשר. יש לי משימה שתיקח אותי מסביב לעולם. אני יודע שאני חייב לו את זה כי הוא הראה לי את האור, את האמת, את הדרך. אני אוותר על מה שתכננתי לעשות. האקדח שנרכש רק הבוקר ישמש למטרה אחרת. כי החיים יפים, ויש להם תכלית. ואני מאמין, באמת מאמין. אני מאמין בו.

“להתראות, ג’רי”, הוא אומר.

אני מחייך באושר ואומר: “אני אוהב אותך”.